הכנס “Back to the Future: Inspired by Pioneers”, נערך ב-6-8/7/2026 בלוזאן, שוויץ
לכבוד 70 שנים לקיומה של ISPS התקיים ביולי האחרון הכנס הדו-שנתי בשווייץ, בלוזאן – מקום היווסדה של האגודה. בסיכום זה אעבור על כמה מההרצאות במליאה ובמושבים השונים, דרך תמות שונות שנכחו בכנס, וגם דרך הזווית הישראלית.
ביולי האחרון עשו את דרכים ללוזאן כ-500 איש להשתתף בכנס הדו-שנתי של ISPS. באחת מההרצאות הפותחות דיברה הפסיכולוגית והחוקרת ד"ר קורטני הארדינג, שעסקה בניתוח התוצאות של הצוות שעבד בוורמונט בגישה הומנית וקהילתית עם חולי סכיזופרניה בשנות החמישים. היא עסקה בחלוציות בגישות לשיגעון, על הריגוש ותחושת הגילוי שליוו את ההבנה שאפשר להחלים מסכיזופרניה. ואיך תוך שנים בודדות מסגירת התכנית הכל נעלם.
התכנית בוורמונט הייתה פשוטה: ג'ורג' ברוקס והצוות שלו אספו מתוך מחלקות כרוניות מטופלים עם אבחנה של סכיזופרניה ועם תגובה מוגבלת לטיפול התרופתי, ובנו להם יחידת שיקום שהדגישה עצמאות, תפקוד וחזרה לחיים בקהילה. המודל המיוחד שיצרו הדגיש הומניות והנמיך היררכיה, כך שהחלטות התקבלו לאחר חשיבה משותפת של הצוות והמטופלים. הרעיון היה ליצור קהילה טיפולית שלא יוצרת שיקום מבחוץ אלא מתוך הכוח המניע של קהילה. המודל נחל הצלחה משמעותית, אך קולגות מרחבי העולם לא האמינו לד"ר הארדינג שזה מה שהיה שם. היא חזרה וניהלה מחקר אורך עצום על חולים כרוניים בסכיזופרניה שאושפזו במחלקה בוורמונט בשנות החמישים-שישים, כל התוצאות הראו שיש תקווה ויש החלמה, ושוב ושוב סירבו להאמין לה. רק בשנת 1990 לאחר מאבקים רבים שלה, החלו להשתמש במילה החלמה בתוכניות רשמיות. אישה מרשימה שלא ויתרה, פגשה שוב ושוב מטפלים שאמרו לה "המטופלים שלך לא היו קשים כמו שלי, שלי ממש משוגעים" ו"כנראה שמלכתחילה לא הייתה להם סכיזופרניה אם הם החלימו", אמירה שלמעשה מדגימה איך חוסר היכולת להחלים הייתה חלק מהגדרת המחלה עצמה. לקח זמן עד שהמילים האלו החלו לחלחל למערכות. האם זזנו מאז? או שאנחנו באותו המקום, כמו ב1955, מתפעלים מהאפשרות המטלטלת להיות אנושיים בתוך טיפול?
לפני שבעים שנה נפגשו בלוזאן כריסטיאן מולר וגטאנו בנדטי, שני פסיכיאטרים שוויצרים צעירים. היה להם קשה לראות את הטיפול המקובל באותה התקופה במחלקות הפסיכיאטריות שבהן עבדו. הם החליטו לכנס סימפוזיון בינלאומי בנושא פסיכותרפיה וסכיזופרניה, מה שהפך לנקודת הציון להקמתו של ארגון ISPS (ואגב אלו היו ראשי התיבות המקוריים של הארגון- International Symposium for the Psychotherapy of Schizophrenia). השאלה שעמה התמודדו ב-1956 הייתה בסיסית- האם פסיכותרפיה בחולי סכיזופרניה אפשרית בכלל?
נחשפתי במהלך הכנס דרך הרצאות רבות ושונות לעבודתו של בנדטי (1920-2013). בלב הגישה שלו עמדה הטענה שלמעשה עונה לשאלה הזאת – אפשר לקיים קשר טיפולי עמוק גם עם אדם במצב פסיכוטי. מטרת הטיפול היא לא בהכרח תיקון של תפיסת המציאות של המטופל, אלא יצירת קרבה אל עולמו, כניסה אל המציאות הסובייקטיבית שהמטופל חווה, ומתוך כך יצירת אמון בתוך הקשר, כאשר מתוך הקשר החוויה הפסיכוטית תעבור טרנספורמציה ותקבל משמעות. רבים תיארו אותו ואת הקשרים שלו עם מטופלים בהתרגשות, תיארו אותנטיות ועקשנות. כריסטיאן מולר (1921-2013) הלך פחות בכיוון של פיתוח תיאוריה, אלא פיתח מבנים פסיכיאטריים מוכווני החלמה ושיקום. עסק במחקר ארוך טווח (שהגיע למסקנות דומות לאלו של ורמונט) ביחד עם לוק צ'ומפי, שהקים בהמשך את סוטריה ברן, הראשון באירופה. צ'ומפי בעצמו נכח ודיבר בכנס כך שרוח המייסדים נכחה בדרכים שונות.
במהלך השנים האלו והעבודה המשמעותית של שניהם, שניהם הקפידו לא להישאר עם הרעיונות שלהם לבד ודבקו בקיום הכנסים בנושא כל כמה שנים. בשלושים השנים האחרונות הארגון התרחב מהתכנסויות מקצועיות לתנועה שמקדמת את הטיפול בפסיכוזה ומרחיבה אותו בגישות שונות. הרחבת מנעד הקולות מאנשי המקצוע אל עבר כל מי שיש לו נגיעה בנושא. שיתוף השיח והאחריות עם מגוון אנשים בעלי סוגי ידע שונים – משיח פנים פסיכיאטרי להרחבה של פרקטיקות מקצועיות שונות, משיח בתוך מרחב מקצועי סטרילי כביכול למרחב שנותן מקום מוצדק למתמודדים בעלי ידע מניסיון חיים ולבני משפחה של מתמודדי נפש. כיום התנועה גדלה עם יותר מעשרים מדינות שלהן נציגות פעילה, עם עלון רבעוני, הוצאת ספרים ופעילות ציבורית בתחום- אבל המבט הרטרוספקטיבי שהכנס סיפק שואל בחדות – האם התקדמנו? או שמא כמו המם המפורסם – אנחנו בדיוק באותו המקום?
כפייה, זכויות ופוליטיקה
במושב הראשון שמעתי את ד"ר נייב ג'ונס מארה"ב, שדיברה על איך עובד "טיפול קהילתי כפוי" (AOT) בארצות הברית. מדובר בפרקטיקה קהילתית שפותחה כדי להפחית אשפוזים חוזרים ותנועה מהרחוב לאשפוז וחזרה, וכדי לתת מענה לאלו שנופלים בין הכיסאות, זאת במקביל להזרמת כסף רב כדי לספק דיור ומעקב שיקומי. מהתיאור שלה מדובר בתכנית שלמעשה שוללת חלק מזכויות האזרח, שקשה להתנגד ליישום שלה, ולאחר הכניסה אליה קשה מאוד לצאת ממנה. בנוסף מנתונים שנאספו ניכרים פערים גזעיים מובהקים. בשפה הרשמית של AOT אחת הסנקציות על אי-ציות נקראת ממש "removed from community". היא מתארת את ההטיות המחקריות והבלגן הבירוקרטי שלא מאפשרים לבחון אם התהליך בכלל יעיל (וכרגע איפשרו לה לחקור בדרך עצמאית שתנקה מעט מהרעשים, תוצאות המחקר יצאו באוגוסט האחרון וגם ניתוח שלה אותן). היא מתארת את הסטיגמה הנלווית, את הקושי לשקם את החיים, את חוסר הגמישות של המערכת- ואת הידיעה של המטופלים שאם יביעו מרמור כלשהו, המערכת תפרש זאת כהתנגדות לטיפול ואולי תוביל לאשפוז. השיטה לדבריה מכבה כל מוטיבציה פנימית, אנשים מרגישים זעם וחוסר אונים, אין להם אפשרות לבקש שינוי תרופתי גם אם שינוי בנסיבות חיים מצריך זאת, וכך לא מפתיע שהרוב מפסיקים להשתמש בתרופות ברגע שהפיקוח דרך התכנית נפסק.
ג'ונס מדברת על מאפיינים חברתיים ותרבותיים שמקושרים לאבחנות נפשיות, על הקונטקסט החברתי שבתוכו האדם נפגע, ועל כך שכשחברה לוקחת אחריות על החלשים שבה לאחר שפגעה בהם, חשוב שתתייחס אליהם כאל חלק ממנה.
התנועה הזו של יציאה מהסיפור של הפרט לסיפור של החברה כוללת גם את הקישוריות שמתחזקת בשנים האחרונות בין טראומה לבין משברים נפשיים. באחד הימים פגשנו את קתרינה ברינקמן מברלין, ליד הפוסטר שהציגה בנושא גישות מיודעות-טראומה לפסיכוזה. היא מובילה מחקר על טראומה בקרב אנשים עם אבחנות פסיכוטיות ועל התאמת כלי הערכה מיועדי־טראומה לאוכלוסייה זו, ואחראית בתוך מרפאה שעוסקת בטיפול בפסיכוזה על ריכוז הגישות המיודעות-טראומה. למעשה היא תיארה במחקר שלה שלושה סוגים שונים של טראומה סביב המשבר הנפשי העמוק.
- טראומה לפני משבר: כיום ברור ומוכח מחקרית שטראומה בתקופת הילדות מגבירה את הסיכון למשבר נפשי בהמשך החיים.
- טראומה במהלך המשבר: אם מתוך איבוד הקשר למציאות המשותפת והטלטלה שביכולת לסמוך על עצמנו, אם מתוך התגובה של הסביבה למשבר, אם מכפיית טיפול ואובדן עצמאות.
- טראומה בחלוף המשבר הנפשי האקוטי: המפגש עם הסטיגמה והקשיים בהתקבלות לחברה, שבאים לידי ביטוי במציאת עבודה, מערכות יחסים וקשרים.
המחקר עוד בתהליך, אבל מהנתונים שקיימים בידיה עד כה נדמה לי שחשוב לכל מטפל לזכור שכל טיפול במשבר פסיכוטי חייב להגיע מתוך גישות מיודעות-טראומה. בנוסף נראה שהאחוזים של נשים סביב משבר נפשי שיסבלו מטראומה בכל אחד משלושת הסוגים גבוהים יותר מהאחוזים של גברים במצב דומה.
היו עוד הרצאות רבות שעסקו בחיבורים בין קהילה וסביבה לבין אבחנה נפשית, וזו תנועה שהיא לא מובנת מאליה. כמה מהפכנית היא ההבנה שהשיח שבעבר היה אישי ודיבר לגופו של אדם ולגופה של מחלה, הפך להיות פוליטי, שיח זכויות. בעצם אנחנו מתבוננות במעבר שהכרנו גם מקבוצות-שונות אחרות, מעבר מתחינה אל הרוב "קבלו אותנו בבקשה כחלק מהחברה שלכם" אל עבר "יש לשונות שלי ולי מקום בחברה הזאת כמו לכל אחד.ת". גם לקראת הDSM6 שהוא במובהק טקסט פוליטי מתקיימים דיונים משמעותיים ברוח זו, לכיוונים שונים שלעתים גם סותרים זה את זה. כבר עכשיו ברור שהטקסט לא יכול להיכתב בלי הכנסת הקול של מתמודדי נפש בעצמם.
ד"ר ג'ונס דיברה גם ביום האחרון של הכנס על כך שהמערכת כולה צריכה להשתנות מהיסוד. שמערכת שזו הגישה שלה לא תוכל לעזור ולא תזכה לאמון. היא דיברה בזעם, בכאב, לאחר ראיונות רבים עם אנשים שעברו במערכת הזו. היא הביאה את הכאב הפרטי שלהם – אבל יותר מכך את החשיבות לכך שהכוח שלהם כקבוצה לא יילקח מהם. התופעה עצמה של פוליטיזציה של אבחנות נפשיות לא חדשה. ד"ר גונס שמה את האצבע עליה ולא מאפשרת לנו כחברה להימלט מהפריווילגיות בתחום הרווחה הנפשית שיש למי שגדלו בסביבה מיטיבה. עם כל אלו מגיעה אחריות גדולה.
להיכנס לעולמו של האדם
ביום הראשון לכנס ד"ר אינגו למברכט מניו זילנד דיבר במושב שהוקדש לקולות, על תרבויות שונות ואיך קולות שנתפסים פסיכוטיים נשמעים שונים ביניהן. על האפשרות בתרבויות ילידיות להתבונן בפסיכוזה כחוויה שבאה לפתור משהו, ולא כבעיה בפני עצמה. "שמאנים, בניגוד לפסיכוטים, יודעים עם מי לא לדבר". וכאן נעוץ העניין המרכזי – איך אותו משפט יכול להישמע מפיו של אדם רוחני ולהיתפס כבעל משמעות ורוחניות, ואילו מפיו של אדם שמוגדר פסיכוטי אותו משפט ייתפס כהזייה הרסנית? נזכרתי בסיפור הקצר של בורחס, "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה" בו הוא משווה בין המשמעויות של אותו טקסט באותן מילים בדיוק, כשהוא נכתב על ידי סרוונטס וכשהוא נכתב מנגד על ידי אדם בשם פייר מנאר.
גם ד"ר שרה לינסטואו דיברה על האמונות הרוחניות באיזור שלה. אחת מהנקודות המשמעותיות שיכולות להיות רלוונטיות לאיכות השירות שלנו כלפי מטופלים היא שנראה לפי המחקר שלה, שמי שמאמין יותר באמונות רוחניות נוטה להיות פחות מרוצה משירותי הבריאות הנפשית הקונבנציונליים. מנגד, נראה שפרשנויות חיוביות לחוויות תורמות, וכך יש ערך לנתינת המשמעות לחוויה גם מבחינה פרקטית, ולא רק כערך אידיאולוגי.
על חשיבות המשמעות דיבר גם ד"ר אלכסנדר פילטס מאוקראינה- מה קורה אצל חיילים מתוך ריבוי העולמות שלהם, כשהעולם שמחוץ לצבא מתחיל להיטשטש, עוגנים שהיו בעבר נעלמים, משמעויות נעלמות עם אובדני עבודה ומערכות יחסים, יש פחות ביטחון במציאות, והמשמעות היחידה שנשארת היא הלחימה עצמה. ואז פתאום דווקא כשנגמר הסבב מתרחשת קריסה נפשית. זאת כשלמעשה היו שלבים רבים לפני הקריסה בפועל שאפשר היה לשים לב אליהם ולמנוע אותה.
במושב שבו דיבר למברכט היו עוד שגם דיברו על גישות בטיפול לפיתוח סביבה בטוחה, ומשם לפיתוח חמלה, כדי לאפשר תקשורת מכבדת ומנוהלת עם קולות, פנימיים וחיצוניים. גם במושב ביום השני שכותרתו הייתה "מאי-קיום לקיום" ועסק בהשפעות של בנדטי נאמרו דברים ברוח דומה- היכולת להיכנס לעולם של המטופל.ת, ושם מתוך יצירת הקשר הבטוח בסביבה המוכרת אל תוך החוויה הלא מחוברת נוצר חיבור ונוצר קיום. תיאור מקרה אחד הביא מטפל ומטופל ששיחקו במשחק וידאו במשך כמה שעות. העולם המשחקי יצר להם שפה משותפת שבאמצעותה יכלו לדון בנושאים שונים בתוך התהליך הטיפולי והשיקומי
באותה השפה דיברה גם ג'וליה קנסי על הפרעות אכילה- שבהן לעתים הסימפטום הופך למארגן הראשי של העצמי, ואיך אפילו שם מתוך כניסה לעולם של המטופלת בלי לרצות לשנות אותה, הנוכחות של המטפלת התחילה לזלוג אליה ויצרה לה אפשרות של קיום שהיא בעצמה תארגן. כל אלו התחברו לי גם לזיהוי עם הצורך בגישה מיודעת-טראומה כמעט בכל טיפול. חשיבות של חיזוק תחושת סוכנות (agency) גם כשהעצמי נראה לכאורה ריק.
ביום האחרון התקיימו במקביל שני מושבים שונים שעסקו בדמיון ובאפשרות לפתח אותו ולהשתמש בו ככלי. באחד מהם דובר על כך שמאפיין שמטפלים מזהים פעמים רבות כחלק מהסכיזופרניה הוא חלימה בהקיץ, ובהתאם לכך לעתים ירידה בשעות החלימה בהקיץ מסמנת עבור מטפלים הטבה במצב הנפשי, או היענות לטיפול התרופתי. אלא שדווקא האפשרות להשתמש ביכולת לדמיין ולחלום בהקיץ ככלי שמאפשר ליצור עולמות, לברוא ולהשמיד אותם, לסגת למקומות נוחים כשהמציאות המשותפת קשה מדי, לנהל את המציאות המשותפת אל מול מציאויות אחרות פרטיות יותר – הוא כוח שיכול לתרום לבריאות הנפשית ולהתמודדות בתוך חברה. כך אותו דבר שאנשים כל כך פוחדים ממנו בעבודה עם תכנים פסיכוטיים הופך לכלי חיובי. אי אפשר ולא צריך להתעלם מהדמיונות המפחידים, מהחלומות בהקיץ הסיוטיים – ועם זאת יש גם דמיונות חיוביים שמחזקים את האדם, וכאן חשוב לתת להם מקום ולא למחוק את כל עולם הדמיון כמיותר.
אמנות, תפקיד, זהות
אני לא אדם אמנותי מאוד. ובכל זאת אחת מההרצאות מעוררות ההשראה בשבילי, ונדמה שגם בשביל הסובבים אותי, עסקה באמנות. יכולתי לראות שאנשים יוצאים ממנה עם גב זקוף וקצת יותר אוויר.
אריק ת'יס, פסיכיאטר ואמן מבלגיה, דיבר בהרצאתו על אמנות כמרחב בטוח, ובאותו משפט על קשר והיקשרות כתנועת נגד לפוליטיקה העולמית שמשמרת מעמדות. על כך שהסטיגמה החברתית והבדידות שפסיכוזה יכולה ליצור, מקבלות ריפוי באמצעות אמנות שהיא שפה חברתית, שפה של הקשר.
הוא תיאר גם את הכוח המרפא של האמנות, וגם את החפיפה בין יצירתיות לקשיים נפשיים- לפעמים המופעים של יצירתיות ומשבר פסיכוטי יכולים להיות דומים, מה שלא מפתיע. רבים שהכרתי בשנים האחרונות אמרו שלא היו מוותרים על המשברים הנפשיים שעברו או עוברים, בגלל היצירתיות שאלו מאפשרים להם. לפעמים מה שאנחנו מפרשים כשבר הוא דרך לריפוי, והלוואי שהדרכים האלו יקבלו יותר מקום. מעבר לכך, ת'יס דיבר על תחושת הסוכנות (Agency) שהאמנות יכולה לחזק באדם, וכמה שהיא משמעותית לקיום ולזהות.
בהקשר זה הוא הזכיר גם את מוזיאון האמנות הגולמית (Art Brut) שממוקם בלוזאן גם כן. האומן הצרפתי ז'אן דבופה יצר את המושג הזה מתוך חיפוש אחר אמנות אוף-גריד, נטולת קונטקסט חברתי, נטולת רצון לרצות קהל/גלריה/אקדמיה – גולמית. דבופה חיפש אותה במחלקות פסיכיאטריות ובבתי כלא, וחרש את אירופה בניסיון לדלות פנינים שכאלו. כיום זו תפיסה שיכולה להישמע מעט פטרונית אבל קשה לשפוט את העבר עם כלים של ההווה. בחוויה של אותו הזמן, הוא נתן לאנשים האלו נראות, זהות מקצועית, תחושת ערך.
אם דבופה חיפש אחר האדם החריג והאותנטיות שבאמנות שלו, ת'יס מדבר על מחיקת ההפרדה בין מי שנתפס כחריג אל הקהילה, דווקא באמצעות האמנות. ת'יס מדבר על החשיבות של יצירת זהות חלופית לזהות החולה, ועל הכוח של אמנות לאפשר אותה כפי שדבופה עשה. בעולם שבו הזהות היחידה שנותרת לאדם היא מוחלשת, מופעלות ביתר שאת סטיגמה פנימית וחיצונית. סטיגמה מובילה ללחץ, היא מהווה מחסום לקבלת עזרה, משפיעה לרעה על החיים בבחינות שונות- חברתית, בירוקרטית. אמנות יכולה להיות התשובה לכל אלו, בין היתר בכך שהופכת את האדם ממטופל/מסכן/חולה לאמן/יוצר, ובכך משפיעה על קיום של זהות חיובית.
את הכנס סיימנו כשכבר כמעט ולא היה בתוכנו מקום לשמוע עוד מילים, עם סדנה שהעבירו רינת קישוני ולילך בלום מסוטריה בכפר יונה שמובילות את "סלון סוטריה", תכנית המשך של סוטריה שמתנהלת בעין שמר. איך אחרי כל כך הרבה מילים כל מה שהיינו צריכים זה עט וצבעי פנדה ודפים. זו הייתה הדרך הכי מיטיבה לנפש לסיים כך.
הזווית הישראלית
לכנס הזה הגענו כ-15 ישראלים. רבים מתוכם גם לקחו חלק פעיל- כשרוב השיח הישראלי התקיים במרחבים שבין בתים מאזנים למחלקות פסיכיאטריות: שמענו הרצאה על מחלקת העוגן בבי"ח מזור והנתונים האופטימיים מהמתרחש שם, על מחלקת יח"ס בבי"ח כפר שאול סביב השאלה האם מחלקה רשאית להיות דמויית-סוטריה, עברנו סדנת אמנות מתוך "סלון סוטריה", אני דיברתי על האתגרים האתיים בבתים מאזנים דווקא מתוך הנמכת ההיררכיה ונקודות העיוורון שמגיעות איתה.
בשלוש השנים האחרונות מספר הבתים המאזנים גדל והתעצם, לצערנו מסיבות של הגברת הצורך בתקופה זו. כיום יש יותר מחמישים בתים מאזנים בארץ וגם תחום המחלקות הפסיכיאטריות שמתדמות לבתים מאזנים הופך לנוכח בעוד ועוד מקומות. מצב זה של בתים מאזנים רבים בשטח מצומצם, כאשר חלק גדול מהם מסובסד ע"י קופות החולים השונות, חריג כל כך – ועם זאת יכול להיות מעורר השראה לאקטיביסטים ממקומות אחרים שרוצים להרחיב פעילות.
ביחד עם הגדילה האינטנסיבית נוצר בישראל שדה מחקרי רחב בתחום שמאפשר למידה. בנוסף אין ספק שנעשו טעויות רבות, שמגיעות תמיד ביחד עם עשייה אינטנסיבית. כיום נראה שאין מרחבים מספיקים שיאפשרו למידה הדדית בין בתים מאזנים בתוך ישראל ואני מקווה שנצליח ליצור אותם. מבחינתי הפרספקטיבה של 70 שנות עשייה מאפשרות לבחון את הטעויות שמתבצעות בדרך החלוצית שלנו. מהדהדת בי הקריאה של בנדטי ומולר לשיח רב מקצועי וחד, שיח שמדייק ומכוון את התאוריה ואת הפרקטיקה.
בתמונה: חלוצים שלא מתעייפים בקלות.
מימין: ג'ון ריד, לוק צ'ומפי, קורטני הארדינג.
תמונה מתוך הגלריה של הכנס.
סיכום
את הכנס סגרה דברה למפשייר האחת והיחידה במילים- "חיכינו, היינו סבלניים מספיק – There’s no time for evolution. It’s time for revolution!" וזכתה למחיאות כפיים מאולם שלם.
ובכן, בכנס שהכותרת שלו היא "בחזרה לעתיד, בהשראת החלוציות", הרגשתי שהחלוצים המבוגרים מיואשים ועייפים גם כשהם מנסים להסתיר את זה. שאנחנו כיום שוב ושוב סוללות דרכים שכבר נסללו בעבר ואחרים כיסו אותן. שאולי אנחנו המשוגעים אם עדיין יש בנו אמונה שדברים יוכלו להשתנות. וכמה מחזק היה להיות בחברת המשוגעים האלו.
