מתוך התבוננות פסיכואנליטית לאקאניאנית, ניתן לראות כי קיים קשר מורכב בין חוויית הטראומה לבין פגיעות נפשית. קשר מורכב זה מעלה מחשבות בנוגע לאופיו הבלתי אפשרי של המפגש הטיפולי, ובנוגע לחשיבות הטיפולית של ההקשבה לעדות המטופלים. לאור זאת, מוצעים במאמר עקרונות טיפוליים שהקו המנחה אותם הוא המאמץ לקבל את הבלתי אפשרי.

הספר "שיגעון ויטגנשטיין" מבקש לקחת איתו את הקורא למסע אל תוך איזור ביניים - איזור הדמדומים של השיגעון. בתוך איזור הדמדומים הזה, פרנסואז דבואן, המטפלת מזה שנים רבות באנשים פסיכוטיים, נותרת פעם אחר פעם משתאה אל מול העוצמות ואף היצירתיות של השיגעון, ומותירה גם את קוראיה משתאים.

טיפול פסיכואנליטי במחלקה פסיכיאטרית סגורה נתקל במגבלות שאינן מאפיינות טיפול אמבולטורי. הנסיבות בהן הוא מתקיים מעוררות את השאלה אילו ממרכיביו הם מן האפשר במסגרת זו. הדגש בעבודה הקלינית עם מטופלים הסובלים מפסיכוזה הוא על גישה לא פרשנית ולא סמכותנית. מנקודת מבט לאקאניאנית גישה זו יכולה להיות מיושמת מתוך עמדה של "מזכיר", שעוזרת למטופל בשיפור מצבו ובהתמודדות עם האשפוז ותביעות נוספות. עמדה זו היא גם בעלת ערך לניהול הטיפול ולעבודה השיקומית.

אחד הגורמים המרכזיים לסבל של מי שעבר טראומה הוא היעדר יכולת להכריע בשאלות טורדות מנוחה, כגון: האם הייתי חסר ישע לחלוטין או שהיה לי חלק במה שקרה? שאלות אלה הן נגזרות של שאלה בסיסית יותר: מה טוב ומה רע, והאם אני טוב או רע. כדי להכריע, יש צורך באמונה בערכאה כלשהי, שכן כל הכרעה מתבצעת ביחס אליה. הנוירוטי הוא מי שמאמין בערכאה שיכולה לשפוט את מעשיו ואת מחשבותיו. הוא חי באמונה שבני האדם כפופים לאיזה חוק חסר פניות, שמסדיר דחפים והתענגות. בטראומה ובפסיכוזה האמונה בשיח של האחר, באותה ערכאה שלאקאן מכנה "אח

כיום הולכת וגוברת ההכרה בבעיות הקשות שטומנת בחובה התפיסה שלפיה הסכיזופרניה היא מחלה מוחית מוגדרת. אף על פי כן, רוב אנשי המחקר והמטפלים עדיין רואים ב"מחלה" ישות אמתית. לפי תפיסה זו הם דנים באחרונה ומטפלים בה. תפיסה זו מתאפיינת בצמצום ההכרה באספקט הנפשי והשפתי הבולט שמעורב בחיים האנושיים בכלל, ובהתפתחות ובמהות ההפרעות הנפשיות הקשות בפרט. הצורך במהפכה מדעית, טיפולית ומחקרית, ותרומתה האפשרית של הפסיכואנליזה ליצירת שינוי זה, יובאו במאמר הנוכחי בעזרת מודל המהפכה המדעית של קון ודוגמאות לתפיסות פסיכואלנ